_הלל (זלמן) דן
סולל הדרך

הלל דן

_ילדותו של הלל דן עברה עליו בנעימים באולקיניקי שבווילנה, עיירה פסטורלית מוקפת נחלים ויערות. הלל נולד ב- ג' אייר תר"ס (1900), אם כי הוא עצמו מספר שאינו זוכר  בוודאות את התאריך המדויק . מה שנחרט בזיכרונו, הייתה חוויה מטלטלת,  כשמפגעים ליטאים פרצו לביתו. בבית, באותה עת היו הסבים, דודו, אשתו וילדיו. הפורצים לקחו פטיש ומסמרו את דלת הכניסה כך שאיש לא יוכל לצאת מהבית והציתו את הבית על כל יושביו. תמונה זו עלתה בעיני רוחו פעמים אינספור מאז.

למרות שנשלח ללמוד ב"חדר" מגיל 3 ונחשב לעילוי, הוא עצמו נמשך לקרוא ספרי חולין עבריים, דבר שנחשב אז למעשה פרובוקטיבי, אשר גרם להורי הילדים האחרים לחשוש מהשפעתו השלילית על ילדיהם. הלל לא חש מאוים מכך, להפך, ביוזמתו הוקמה אגודה מיוחדת לילדים בגילאים שונים בשם "התחייה" ששמה לה למטרה לנהל שיחות בשפה העברית. הוא הצליח לאסוף תרומות ולייסד בית ספר בו נלמדה השפה העברית.  מאוחר יותר הקים סניף של "צעירי ציון" ובו הוקמה ספריה עברית אמיתית. כשמזווית עינו היה רואה חבורות  צעירים בני 16 17 יושבים בקרנות רחוב ומעשנים, מרוכזים בעצמם ומבלים כפי שבני נוער רגילים בכל מקום היו מבלים, הרגיש שהם זרים לו. לימים כתב: "הם היו זרים לי, כי בתוכי כבר יקדה הרוח האחרת". במקום להצטרף אליהם פנה ללא היסוס להשקיע עצמו בעניינים קהילתיים.

---

ב- 1914 כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה, ידע הלל לראשונה מהו רעב אמיתי . פעמים רבות העדיף את תחושת הרעב על פני הלחם התפל שחיכה לו בבית. המצוקה הפיחה בו כוחות חדשים ובלילות היה מעמיס שק תבואה גדול על גבו, צועד כחמישים ק"מ עד שהיה מגיע לעיר וילנה , שם היה מוכר את התבואה וקונה מצרכים לאיכרים בעירו. למרות שפחד שמא ייתפס על ידי החיילים הגרמנים חזר ועשה את אותו המסלול שלוש פעמים בשבוע.‬

‫1917-1921‬

‫
כשפרצה המהפכה ברוסיה ב- 1917, התארגן הלל עם חבריו לעלייה ארצה, אך מכיון שהתבקש ע"י  ראשי התנועה בווילנה להמשיך את פעילותו הציונית  בעיר, נעתר לבקשתם ודחה את עלייתו, אך כששמע שאנשים מבקרים אותו מאחורי גבו על כך שהוא שולח אחרים "לעשות עלייה" בעוד הוא נשאר מאחור, החליט אף הוא לבוא.



לאחר מסע מפרך הגיע הלל לתל אביב. את לילו הראשון בילה באוהל על גבעת חול ליד  רח' גרוזנברג וכבר למחרת התייצב במשרד העבודה של השומר הצעיר ושובץ לעבודת סלילת כביש עפולה נצרת. תוך כדי שהמתין כחמישה שבועות להישלח לעבודתו החדשה, שלח לו אחיו מניו-יורק כרטיס-אוניה ורישיון-הגירה לארצות הברית, אך הלל החזיר לו בדואר את הניירות היקרים,  בתודה - וללא הסברים.



התרגשותו של הלל הייתה גדולה. הוא הושפע מאד מהאווירה הפוליטית של אותה תקופה, הקשיב בדריכות לנאומים שנישאו בועידת הראשונה של הסתדרות העובדים הכללית ולא החמיץ אף לא אחת מאספותיה. לבסוף החליט להצטרף למפלגת "אחדות העבודה" ובה נשאר. הלל האמין במצע של "אחדות העבודה"  והיה משוכנע  כי לו נתקבל המצע שלה ( ביטול המפלגות כמסגרות עצמאיות) היה מתגבש גוש חברתי אחד מלוכד, והערכים שהיו חשובים לו כל כך היו נשמרים. את ההוכחה לצדקתו ראה בעובדה  שהקואליציה בהסתדרות לא נתפרקה מעולם, לעומת ממשלות שנפלו ומפלגות שהתפלגו. בהסתדרות דברים אלו לא קרו, למרות וויכוחים ומחלקות רבות. לדעתו הייתה זו  הוכחה כי כל מפלגות הפועלים צריכות להיות חטיבה אורגנית אחת, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה חברתית ובכך, כתב, טמון כוחן.



---

סלילת כביש-הפסקה

חבורת העמק-תמונת מחזור

1927 כביש פתח תקווה - יפו דצמבר

הלל ליד המקדחה

בית סולל בונה בחיפה 1951-חנוכת הבית

מחצבת בנימינה מאי 1950

מחצבת בנימינה מאי 1950

מגדל שלום

אשתו של הלל-חיה

עם משפחתו

‫
ב- 1914 כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה, ידע הלל לראשונה מהו רעב אמיתי . פעמים רבות העדיף את תחושת הרעב על פני הלחם התפל שחיכה לו בבית. המצוקה הפיחה בו כוחות חדשים ובלילות היה מעמיס שק תבואה גדול על גבו, צועד כחמישים ק"מ עד שהיה מגיע לעיר וילנה , שם היה מוכר את התבואה וקונה מצרכים לאיכרים בעירו. למרות שפחד שמא ייתפס על ידי החיילים הגרמנים חזר ועשה את אותו המסלול שלוש פעמים בשבוע.‬

‫1917-1921‬

‫
כשפרצה המהפכה ברוסיה ב- 1917, התארגן הלל עם חבריו לעלייה ארצה, אך מכיון שהתבקש ע"י  ראשי התנועה בווילנה להמשיך את פעילותו הציונית  בעיר, נעתר לבקשתם ודחה את עלייתו, אך כששמע שאנשים מבקרים אותו מאחורי גבו על כך שהוא שולח אחרים "לעשות עלייה" בעוד הוא נשאר מאחור, החליט אף הוא לבוא.



לאחר מסע מפרך הגיע הלל לתל אביב. את לילו הראשון בילה באוהל על גבעת חול ליד  רח' גרוזנברג וכבר למחרת התייצב במשרד העבודה של השומר הצעיר ושובץ לעבודת סלילת כביש עפולה נצרת. תוך כדי שהמתין כחמישה שבועות להישלח לעבודתו החדשה, שלח לו אחיו מניו-יורק כרטיס-אוניה ורישיון-הגירה לארצות הברית, אך הלל החזיר לו בדואר את הניירות היקרים,  בתודה - וללא הסברים.



התרגשותו של הלל הייתה גדולה. הוא הושפע מאד מהאווירה הפוליטית של אותה תקופה, הקשיב בדריכות לנאומים שנישאו בועידת הראשונה של הסתדרות העובדים הכללית ולא החמיץ אף לא אחת מאספותיה. לבסוף החליט להצטרף למפלגת "אחדות העבודה" ובה נשאר. הלל האמין במצע של "אחדות העבודה"  והיה משוכנע  כי לו נתקבל המצע שלה ( ביטול המפלגות כמסגרות עצמאיות) היה מתגבש גוש חברתי אחד מלוכד, והערכים שהיו חשובים לו כל כך היו נשמרים. את ההוכחה לצדקתו ראה בעובדה  שהקואליציה בהסתדרות לא נתפרקה מעולם, לעומת ממשלות שנפלו ומפלגות שהתפלגו. בהסתדרות דברים אלו לא קרו, למרות וויכוחים ומחלקות רבות. לדעתו הייתה זו  הוכחה כי כל מפלגות הפועלים צריכות להיות חטיבה אורגנית אחת, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה חברתית ובכך, כתב, טמון כוחן.



הלל סלד מהויכוחים, וראה בהתפלגויות נזק גדול בעיקר לנערים ועולים חדשים שהיו חברים ופעילים במסגרות אלו. מניסיונו בשטח ומעורבותו עם העובדים, ידע הלל, שרבים מאד בחלו בפלגנות ובתככים  בתוך מחנה הפועלים, והצרו על הממון הרב והאמצעים הרבים שבוזבזו, אמצעים שנועדו להרחבה ולפיתוח. הוא האשים בזאת בעיקר את הארגונים ואת העסקנים המקצועיים: "על כולם עלה תאבונם של הכלים המקצועיים, אשר מעולם  לא ידע שבעה, מחמת השתעבדות לעסקנים מקצועיים". ההתפצלות לקבוצות, לדעת הלל, גרמה לדיכוי הביקורת העצמית (תופעה שהפכה להיות אופיינית למפלגות הפועלים בארץ), לקפאון ולעצירת המחשבה התוססת והעצמאית. כשבא וראה את אולם הישיבות של ההסתדרות הוא כתב: "שום משב רוח לא חדר אל המקום, והוילונות הכבדים דמו ללוחות-פח חיוורים. הייתה שם אווירה של מוזיאון, קרה מאובנת ושוממה......לצערי לא הוסיפו האנשים לאולם שבקומה השביעית דבר שלא היה בו כשעמד ריק".  ועדין, למרות כל זאת, ראה הלל דן בהסתדרות "אבן פינה בקוממיות של העם בארצו".‬

‫1921-1927



בינואר 1921 התאחדו שני משרדי העבודה של מפלגות "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר" למשרד אחד-"משרד לעבודות ציבוריות ובנין".  זה היה ארגון-גג לקבוצות הקבלניות של העובדים, והלל נבחר להיות חבר בוועדה להשוואת מחירים. תפקידה של הועדה היה לדאוג, שלא תהיה קבוצת עובדים מופלית לרעה מבחינת שכרה והיקף עבודתה מקבוצות אחרות.. ההשקפה הייתה אידיאליסטית והמטרה הייתה הגשמה דרך  החיים השיתופיים.  כך נוסדה במאי "חבורת העמק". בשעות המנוחה שלו, לאחר העבודה היה הלל עוסק בניהולה.  הוא  לא היה אהוד על ידי  החברים בה  מכיוון שהיה מעיר להם כשהיה מזהה מגמה ל"פריקת עול". חבורה זו נבדלה מאחרות כיון שהצהירה כי הציונות הינה  אמצעי ושלב בדרך אל הסוציאליזם. החזון הלאומי בא ראשון אך כלי ההגשמה הינו  הסוציאליזם.

מדי  פעם  היה הלל נוסע  לבתי-העולים בחיפה ובתל-אביב  לשכנע עולים חדשים להצטרף לקיבוץ. היה ונשאר חבר ההנהלה של חבורת העמק ומרכזה מהיום הראשון ועד ליסוד קיבוץ עין חרוד שחבורת העמק הקימה. הלל גם דרש שחבורת העובדים, לא תוותר לדורשי הקבלנות הפרטית, אלא תמשיך ותשמש כגוף ציבורי שילך ויתרחב. ואילו ההון שאינו נדרש לצרכי קיום ייחשב ליתרה וזו תושקע לצרכי פיתוח. דרישתו זו התקבלה והפכה ברבות הימים את החבורה לגוף הקבלני של ההסתדרות: "סולל בונה".



"ראיתי את עבודתכם, ושוכנעתי כי עתיד גזענו בידיכם"- מילותיו אלה של אלברט איינשטיין בביקורו בארץ בשנת 1923 "החישו את הדם בעורקי" כתב הלל. המזכיר הכללי של ההסתדרות אז היה דוד בן גוריון והאסיפה הכללית שהתקיימה באותה שנה הייתה חשובה ביותר. "לובנו מושגים" כותב הלל, "חושלו עקרונות וגובשו השקפות". ההסתדרות הפכה לגורם עוצמתי. קמה "חברת העובדים" מה שהביא להקמתה של חברת "סולל בונה"- שהייתה כהגדרתו של הלל: "חברת פועלים שיתופית לעבודות ציבוריות, בנין וחרושת בע"מ".



האישים  שעמדו מאחורי ההחלטות שהתקבלו באותה אסיפה  היו אישים דגולים שרוחם שרתה בכל: דויד בן גוריון, ברל כצנלסון דויד רמז ועוד. אישים אלה ניחנו בראייה לטווח ארוך, והם אלה שעזרו בכתיבת התקנון של סולל בונה. "מפליא הדבר" כתב הלל דן ,"עד כמה חדר מבטם של מנסחי התקנון אל עבר שנים שתבאנה. לו באו היום להקים את סולל בונה מחדש, במהדורה מודרנית לעילא, די היה ליטול תקנון זה, שנוסח לפני 36 שנה, ולהעתיקו, בלי להוסיף עליו מאומה".



הקשיים של המשרד במתכונתו הקודמת היו רבים, בעקר בנושא "השוואת " מחירי השכר או יותר נכון קביעתם. איך משכנעים פועל מקצועי לקבל שכר נמוך? ניסיונות שכנוע אלה של הלל כמעט עלו לו לא פעם בחייו. ה"מטיף הגדול" קראו לו בלגלוג. הקושי הרב ביותר היה הצורך לתמחר עבודה במחירים נמוכים מאלו של הקבלנים הפרטיים. מחירים שבעצם לא ניתן היה לעמוד בהם ועל כן תמיד נגרמו הפסדים. החבורה דאז  לא זכתה לעדיפות מהמוסדות הציוניים כמו הקרן הקיימת. הבנק הפסיק את האשראי וצווי עיקול הגיעו מדי יום ביומו, ואז החלה  להתגבש ההבנה  כי חייבים להבטיח לחברה הון עצמי ולהבטיח את זרימתו החופשית.



חברת "סולל בונה" נוצרה לממש מטרה זו. עם היווסדה בקשה "סולל-בונה" לפתוח דף חדש, אך כיון  שעברו אליה גם שארית חובותיו של המשרד במתכונתו הקודמת החליטה החברה להנפיק מניות  שימכרו  לאנשים פרטיים בארץ ובחו"ל, לשם השקעה.  אך ההון לא זרם, אלא רק טפטף לקופת החברה. ואכן איש מאותם רוכשי מניות לא ראה כל רווח, ואפילו הקרן נתכלתה. יחד עם זאת, עקב התעצמותה של הבנייה העירונית באזור תל-אביב, ניתן היה לסחור בשוק ההון  ולהתחיל ייצור עצמי של חמרי בנין ולממן הכשרה עצמאית של בעלי מקצועות-לוואי הכרחיים בבנייה.  כך הצליחה "סולל-בונה" בכל זאת להעלות את רמתו של הבונה העברי אשר פיגר אחרי עמיתו הערבי בכל הקשור למלאכת כפיים. צמצום הפער התרחש הודות ל"מהפיכה מכאנית"  אשר הייתה אחד מההישגים החשובים של סולל בונה. למעשה מהפיכה זו לא הייתה מכאנית בלבד אלא כללה שימוש בחומרים כמו  מלט, חצץ, ברזל,זיפזיף ומים ויצרה את הבטון הראשון בארץ ישראל.   "היה עלינו ללמוד את הלקח המתאים" כתב הלל, "כוחו של הפועל העברי אינו בעבודת ידיים פרימיטיביות. אך יש לו כפיצוי, תכונות אחרות, המאפשרות לו ללמוד תהליכים מכאניים מסובכים".



הלל חלם על הקמת קונצרן תעשייתי, המסוגל לספק לעצמו את כל הדרוש לו, החל מחמרי יסוד וכלה באביזרים, אך לא ראה שום סיכוי ששליטי הארץ האנגליים יראו בעין יפה ניסיון יהודי להקים תעשייה. הם ראו את פלשתינה כשוק לחמרי התעשייה שלהם ולא עודדו מגמה להקמת תעשייה מקומית. בעיית המדיניות הממשלתית נפתרה רק 15 שנה מאוחר יותר כשבריטניה נזקקה למוצרים תעשייתיים בתקופת המלחמה הבאה. למרות בעיות החוסר בניסיון ובמזומנים הצליחו להקים את מה שהלל קרא לו: "ניצני התעשייה עליה לא הפסקנו לחלום". ואכן במחצית שנות העשרים קמה תעשיית אבן, מפעלים לתעשיית עץ, למוצרי מלט ועוד.



בינתיים המשיך הלל להתפתח מבחינה אידיאולוגית. הוא החל להזדהות פחות ופחות עם כתבי מרקס ונרתע מהמרקסיזם. ראה בו קטבים- "מצד אחד הפרולטריון המזדקף ומן העבר האחר הבורגנות המתחסדת, הראשונים מלאכים, האחרים מנצלים". הלל, אז בגיל 26, סלד מההכללות "לימים למדתי כי הטבע אינו נוטה להתחשב במוצאו החברתי של האדם וברוב שובבותו הוא יוצר את הטובים ואת הרעים כאן וכאן." כתב.



הלל ראה את תפיסת עולמו כנובעת מכך שהוא שייך לאלה המגשימים את חזון  הציונות בגופם, להבדיל מתפיסתם של אלה שהטיפו להגשמה בעודם נמצאים בבתיהם אשר בלונדון. ולכן כשמונה עו"ד אנגלי לתפקיד יו"ר ההנהלה  הציונית בארץ, כאב הלל את העובדה שהוא וחבריו נתפסו בעיניו של היו"ר החדש כ"לא רנטביליים וכאנשים חסרי ניסיון". בתקופה קשה זו (1925-סוף מלחמת העולם הראשונה) של אבטלה קשה וספסרות בתחום הקרקעות, במקום ליזום עבודות, החליט היו"ר להעניק קצבאות ולהקים מטבחים לרעבים. בעיני הלל היו אלה בתי תמחוי ונדבות. נדמה היה כאילו השתלטו על התנועה הציונית כוחות עוינים.‬

‫1927-1929



ב-1927 פקד את הישוב המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז ראשיתו. סולל בונה המשיכה לקבל עבודות גם במחירי הפסד מה שהביא להתמוטטותה. הגרעון שירשה כבר בעת הקמתה, שולם עם ריבית גבוהה אשר בה ראה הלל את אחד הפגעים החמורים, לכן פנה להנהלה הציונית ודרש לשחרר את סולל בונה מכל חובותיו הקודמים של המשרד. כמו כן, תבע מההסתדרות לקבוע סולם אחיד לשכר עבודה, כדי שקבלנים פרטיים יהיו תחת פיקוח. הלל היה משוכנע שסולל בונה לא ממש פשטה את הרגל, וכהוכחה פרט את היקף העבודות שלדעתו "יצרו רכוש רב בערכי עבודה וכוח אדם מקצועי השקולים כנגד ההפסדים שבספרים". מכיוון שלא פחד מלקחת סיכונים, הבין שהדרך היחידה להשתקם היא להמשיך בעבודה, וכך התגבש הסכם.  ניתנה הלוואה, אך גם מונה מישהו "מטעם". אומר הלל: "נציגו החמיר עמנו יותר ויותר. זכות הוטו שהוענקה לו לפסילת החלטות חברי הנהלת סולל בונה בעניין קבלת עבודות חדשות הפכה בידו לשוט."‬

‫
הלל צפה במתרחש בועידת ההסתדרות ה-3 ב-1927 והבין כי המשבר הכלכלי והאבטלה הם אלה שהביאו  לדיונים ציבוריים סוערים בעניין המשך הפעילות של סולל בונה ולריבוי מספר "ההססנים" כפי שהוא קרא להם, ואלה, הביאו למעשה את  סולל בונה לסוף דרכה. הלל אהב את תגובתו של דוד רמז למקטרגים. הוא ראה ברמז אדם שהיה בו "מיזוג מופלא של סגולות". מאידך,  נדמה היה להלל, כי השילוב בין תכונותיו של רמז כאיש רוח מחד ואיש חומר מאידך, גרמו לו להתפשר על שניהם. הלל נלחם על דעותיו וניסה לשמר לכל הפחות את מחצבת "עמוס" בירושלים, עד למפגש משותף עם רמז ובן גוריון, שתמיד ראה בהם את פוסקי הדין האחרונים מבחינתו. הוא תיאר זאת  כך: " קבלתי את הדין. בן גוריון ורמז היו מורי ורבותי מאז ימי בחרותי ולגבי היו פוסקים אחרונים. היום יודע אני כי ההכרעה שנכפתה עלי מקורה בשיקול מוטעה." מבחינתו ההנהלה הציונית הפקירה את המחצבה.



הלל עצמו ראה את סופה של סולל בונה כסוף המאגר החומרי שעמד לרשותם, אך מאגר הידע הרב שרכשו אלפים רבים שלמדו עבודה, לא התפוגג -ההפך, כוחם של העובדים יתחזק מכיוון שהניסיון שרכשו  היה בבחינת "פעולת חיסון אשר יצרה בגופנו מערכת נוגדנים יעילים" . ואכן אחרי שמונה שנים, כשהוקמה מחדש סולל בונה- הייתה זו  חברה מחוזקת סומכת על עצמה בלבד.



המצב השפיע גם ובעיקר על חיי החברה בקיבוצים שכן אלה התגייסו מאד להבאת חברים חדשים מהעיר, אך לא התרכזו מספיק בתכנים החברתיים שבתוך הקהילה הקיבוצית. דברים קשים נשמעו, והדרישה לחיים חברתיים הופיעה בכל עוזה מה שנראה לאחראים על הקולקטיב כמשהו דרמתי, חולני אפילו, והם חשבו שפעילות פוליטית, כשתיכנס לואקום הזה שנוצר, תמלא את החלל שנוצר במישור החברתי.

 כששמע הלל דיבורים על כך שהקבוץ צריך להיות יותר מחובר אידיאולוגית לסוציאליזם ולקומוניזם הקונסטרוקטיבי*, עשה מעשה שאינו אופייני לו. הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר:" אסור לקיבוץ לסגל עצמו אידיאולוגיה פוליטית משלו שכן זו עלולה לעודד נטייה לבדלנות. נטייה זו תחבל בניסיוננו להמחיש את רעיון הקיבוץ כדרך לרבים." -משום מה הושמטו דבריו אלה של הלל מן הפרוטוקול של מועצת רחובות.
‬

‫בנוסף למשקעים שנותרו בליבו לאחר נעילת מועצת הקיבוץ ברחובות, עבר הלל תקופה אישית לא קלה עם  פטירתה של בתו הבכירה רמה, בגיל שבעה חדשים. לכן, שינה אווירה ועבר לגור ברחובות ואחרי זמן שב לירושלים על מנת לנהל ניהול קבלני גדול של פרויקט ייעור ירושלים.  אך לצערו שוב היו הפסדים, עקב דרישות שכר גבוהות של המפלגה הקומוניסטית אשר ייצגה את הפועלים והתוצאה הייתה שוב פשיטת רגל.



בינתיים הוחלט כי בעקבות התמוטטותה של "סולל-בונה", יש להקים משרדים עצמאים ליד מועצות הפועלים בשלושת הערים הגדולות. הלל מציין כי נלמדו לקחי ההתמוטטות: "היה שוני של השקפות, שוני של טמפרמנטים, שוני של יכולת, שוני של רוח העזה, שוני של נאמנות." למרות שהיו כאלה שרצו לשמור על אינטרסים אישיים, החליטו רוב העובדים בפועל ללכת בדרך המשמרת את דמותו החלוצית של המפעל.



משרדים עצמאיים אלה נקראו "משרדים קבלניים" ושמשו כתובת לקבלת עבודות סלילה ובנין בתחומי העיר בה היו, ואילו לעבודות מחוצה לערים  נוסדה "הנהלת העבודות" הארצית, שמרכזה בחיפה, בניהולם של שמואל מרגולין ודוד הכהן, זו עסקה אך ורק בעבודות ציבוריות קטנות יחסיות (כבישים בעיקר). תוך תקופה קצרה היה ברור כי אף אחד מהמשרדים הקבלניים אינו מצליח  לענות על הצרכים שלשמם הוקמו, ואף לא אחד מהם מסוגל היה לספק עבודה לאלפי המובטלים שהתדפקו על דלתות לשכות התעסוקה. בשלהי 1928 הוקמה "הנהלת העבודות" והיא זו שבשבע שנות קיומה סללה את הדרך להקמתה מחדש של חברת "סולל בונה".

 

לנהריים ולפגישתו עם פינחס רוטנברג (שהשאיר עליו חותם עמוק), הגיע הלל גם כחוצב וגם כשליח מטעם המפלגה. רק בן 28 וכבר הספיק לחוות אכזבות ומה שהוא ראה ככישלונות. על כל זאת נוספה גם אכזבתו מאי קבלת הקבוץ כדרך חיים מקובלת, ומכישלונו לתקוע יתד בישובים העירוניים. מיד עם הגעתו, נקלע לעיצומה של אסיפת בחירות סוערת, ומששמע את הפועלים עולים זה אחר זה אל הדוכן בכדי לשאת את טענותיהם על תנאי העבודה, השכר הנמוך וכיו"ב, ביקש הלל את רשות הדיבור ואמר שבנהריים יש את התנאים הטובים ביותר בארץ, וכי לא ישלו את עצמם שמישהו ייתן להם משהו טוב יותר...אנשי מפלגתו כעסו מאד על דבריו אלה, שכן היה זה ערב בחירות, והבטחות נשמעו בו לרוב. האשימו אותו בחבלה בבחירות אך משהגיעו התוצאות, הסתבר שלא זו בלבד שלא חיבל, אלא שמפלגתו "אחדות העבודה" זכתה ב-70% מהבחירות. וכך כתב הלל: "היה לי בניסיון זה לקח חשוב. הנה גם במישור הפוליטי האמת משתלמת אף אם אין היא תמיד פופולארית. גברה בי הדעה שצביעות ורמייה הם אמצעים בדוקים כדי להרחיק מעליך את אלה שאתה מבקש לקרב."



הלל לא הסכים לקבל משכורת כשאר הפקידים, אלא התעקש לעבוד כפועל מן השורה יחד עם שאר הפועלים בקבוצת חוצבים. ענייני הפועלים חייבו תשומת לב מלאה, אך הלל הבין שהאנשים בשטח לא כיבדו את אלה שהפכו את העסקנות למקצועם העיקרי. העבודה הפיזית הייתה בעיניו ערך עליון, להישאר בשטח הייתה הדרך שהתאימה לאופיו. עקב החום הרב והיתושים, העבודה נעשתה מוקדם בבקר ובשעות אחה"צ המאוחרות, ובשארית הזמן עסק בענייני הציבור, ושלא כשאר חבריו לקבוצה, היה נותר ער עד לשעות המאוחרות של הלילה. על שעות שנאלץ להחסיר בעבודה בחציבה, שולם לקבוצת החוצבים מתקציב מועצת הפועלים.



בינתיים חלה התקרבות גדולה בין הלל לפנחס רוטנברג שהביאה לפגישות סגורות בינו לבין בן גוריון וברל כצנלסון. פגישות אלה היו מתחילות בארוחת ערב ונגמרות בוויכוח שהיה נמשך אל תוך השעות הקטנות של הלילה. פעמים רבות היה רוטנברג מבטא את ביקורתו הנוקבת  על מה שהוא ראה כוויכוחי סרק בהסתדרות בזמן שהוא "בעשר אצבעותיו מחשמל את כל הארץ". בעקר יצא קצפו על דר' ויצמן שדרכו נראתה לו מוטעית מעיקרה. "אין מדינה נבנית במשא ומתן דיפלומטי ובדרכי שתדלנות." רוטנברג הדגיש שתלות מפלגתית תהפוך את תהליך קבלת ההחלטות בעתיד לבלתי אפשרי.



העבודה בנהריים נועדה לספק חשמל בקנה מידה ארצי ולמרות ההתנגדות הראשונית לחשמל היהודי, לא עבר זמן רב והחשמל חדר גם לשכונות הערביות ואושר ע"י הרוב הערבי במועצות העיר יפו וחיפה. רוטנברג הקים תחנה כוח נוספת בטבריה. ואילו בנהריים ביקש רוטנברג לעשות שימוש במימי הירדן והירמוך לייצור חשמל. חלק מהעבודה היו פיצוצים מבוקרים  שרק מעטים, והלל בתוכם, היו מופקדים עליהם. יום אחד ביקש חבר רשות להפעיל את מנגנון ההצתה. הלל ידע שלחבר אין ניסיון רב בשימוש במכשור החדש  אך בכל זאת אישר את בקשתו והאיש לחץ על המנוף מהר מדי. הלל נפל על פניו כשנחשולי אבק ואבן ניתכו עליו ממרומים. הוא משש את איבריו ומצאם שלמים אך הוא דימם לרב. הלל נחבל בראשו ובזרועותיו. למחרת התאונה אמורים היו הוריו להגיע לנמל חיפה וכך, כהוא חבוש מכף רגל ועד ראש וכשלסתו התחתונה מוסטת הצידה, נסע הלל לקבל את פניהם על הרציף.‬

‫1929 - 1933

עבודות הבנייה בנהריים לא פסקו לרגע, גם בעצומם של מאורעות הדמים שפרצו ב-27 לספטמבר 1929. היו בעלי משפחות שדאגו ורצו להישאר קרוב למשפחותיהם. הלל עצמו היה חצוי. חצי שנה קודם לכן ילדה רעייתו תאומות, את טובה ואת אילה. המשפחה התגוררה בחדר צר ברחוב יחיאל בחיפה. רחוב זה קישר את מרכז הפורעים הערבים עם הדר הכרמל, והמרחק אל העמדות הערביות היה מטרים ספורים בלבד. בכל זאת, אמר הלל לחבריו שאת נהריים אין להפקיר.. בסופו של דבר פסחו המאורעות של 1929 על נהריים.



קרוב לשלוש שנים עבד הלל בנהריים. זו הייתה תקופה מכוננת עבורו. הקרבה לפינחס רוטנברג העשירה אותו רבות. הוא העריך מאד את העובדה שפינחס היה ציוני מעשי והאמין שאת חזונו של הרצל ניתן לממש באופן מעשי בלבד גם אם זה בא לידי ביטוי באימוץ הדגש על גינונים חיצוניים-דבר שרוטנברג ידע שהוא חשוב לבריטים ועל כן השתדל להתנהג בהתאם באופן מכובד, מתון ורציני.



ב-1931 נפרד הלל מנהריים והצטרף לקבוצת החוצבים בעתלית, ונראה כי עתה למד "לשחק" את המשחק הבירוקראטי. כאשר לא רצה לנטוש את חבריו הפועלים מנהריים כשעבר לעתלית, ידע כי שכר העבודה המוצע בעתלית נמוך מזה שקבלו הפועלים בנהריים,  ובכדי שאלו ירצו לעבור לעתלית, הקים מעין קרן שאליה הופרשו כספים פרטיים ואלה עזרו להשוות את השכר בחציבה בעתלית לשכר אותו קבלו הפועלים בנהריים. על כך הובא הלל לבירור בפני וועדת הביקורת של ההסתדרות כי יצאה השמועה שפועליו מתקבלים לעבודה בעתלית "מחוץ לתור". שם  התריע  בפני הועדה נגד הדוגמאטיות שבשמירת הצדק ההסתדרותי בעוד שהדבר החשוב הוא הבטחת תעסוקה ופת לחם לעובד העברי. הוא אמנם  ננזף על ידי הועדה אך דחה את הנזיפה בנימוס ושמח שהשמיע את דעתו.



דוגמה נוספת  הייתה כשהלל וחבריו הצליחו להוציא מהאנגלים סכום גבוה משחשבו, הם החליטו שלא לגלות זאת לאיש ואת ההפרש בין המחיר שקבלו מהאנגלים ובין מה ששילמו לפועלים, שמרו למען הגדלת ההון העצמי של החברה. יש לזכור, הדגיש הלל, שהמחיר הקבלני ששולם לפועלים היה הוגן מאד בתנאי השוק באותה תקופה.

בסוף 1931 עבר לחיפה על מנת להיות קרוב למשפחתו והתחיל לעבוד כפועל-רשת בחברת החשמל בחיפה. לא רחק היום והוא התחיל להרגיש בחוסר חדוות היצירה. הוא נזכר איך, משהיה רואה חלוצים אחרים, מסורים ממש כמוהו, מתרוקנים מאמונה וזונחים את הדרך, היה כואב את כאבם, אך תמיד שאף להיות חזק מהם. יום אחד,  תוך כדי עבודה, נשמט כבל חשוף מידו, ומשנגע בחוטים החשופים, נוצר על גופו "מעגל חשמלי".  הלל מתאר זאת כך: "שלווה רבה מלאה את ישותי,..דמויות מוכרות נעו לפני כבסרט: אבא, אימא, אחי. רמה....גם חשבון נפש הספקתי לעשות. המאזן ניראה לי שלילי למדי, שהרי כל כך הרבה רעיונות ביקשתי להמחיש, וכה מעט אמנם ניתן לי להגשים, במרוצת 31 שנות חיי...."

‬

‫וכך יצא שימים רבים נעדר מהעבודה וטוב שכך, שכן הלל כלל לא שש לשוב אל עבודת הרשת. שיטפונות חורף 1933 הצילוהו, כשהירמוך הציף את הסכר בנהריים, נקרא הלל לסייע בתיקון הסכרים.  לאחר כחצי שנה כשסיים את הפרויקט הציע  לו פינחס רוטנברג להצטרף לסגל הקבוע של חברת החשמל, כמנהל תחנת-הכוח בטבריה, בהבטחה לעבור במשך הזמן למרכז ולצמוח יחד עם המפעל. הוא דחה את ההצעה. כשנודע הדבר לדוד רמז, הזמינהו לתל-אביב והציע לו להיות חבר במזכירות מועצת פועלי תל-אביב ולרכז את ענף הבניין. הלל  לא רצה תפקיד ארגוני כי חשש לאבד את הצביון המיוחד של אישיותו ואת עצמו. הוא לא היה מוכן לוותר על חזונו בדבר מפעל קבלני גדול של ההסתדרות מפעל שישפיע  ברכה על כל סביבותיו.  הלל זקוק היה לחופש יזמה ויצירה, יותר ממה שמאפשרת המסגרת הפקידותית. אז הציע לו רמז להצטרף ל"הנהלת העבודות" בחיפה, "זהו זה"! השיב הלל ונאחז בהצעה זו בשתי ידיו. הוא ידע שזהו מקומו הנכון ושאם אי פעם תתאפשר הקמתה מחדש של חברת "סולל בונה" זהו המקום ממנו תוכל לצמוח יוזמה זו.‬

‫1933 - 1935



באמצע 1933 הפסיק הלל להיות פועל שחי מיגיע כפיו והפך להיות עובד הנהלה במשרה מלאה. גם הכנסתו עלתה בהתאם. בתקופה זו הגיעה עיקר העלייה הגרמנית שהביאה איתה הון  ניכר. ובעוד  שענף הבניין דחק את רב הענפים האחרים, בד בבד, נוצר בארץ מצב שבו נתרבו המשכילים ונוצר מחסור בפועלים-בנוסף, גם היה איסור לקבל עבודות בתחומי שלש הערים הגדולות, כיון שהזכות הבלעדית לכך הייתה שמורה ל"משרד הקבלני" של מועצת-הפועלים המקומית.



יכולתו של הלל לראות דברים לטווח הארוך עמדה לו גם הפעם. "ההכרח למזג את המשרדים העירוניים עמנו היה לנגד עיני מלכתחילה, אף כי באותו זמן לא הרביתי לדבר על כך בקול רם. הדרך היחידה להשיג זאת הייתה ביצירת עובדות. ליתר דיוק היה עלינו לעשות פעולת ריכוך, לנעוץ ראשי חץ, ורק אז לכפות משא ומתן לאיחוד". הלל הדגיש שלא מדובר היה בכוחניות לשמה מבחינתו, אלא יצירת משק שיאחד את כל מרכזי הכוח למנוף הגשמה עוצמתי אחד.



בתחילת 1934 משהוחל משא ומתן עם פינחס רוטנברג בדבר בניית תחנת הכוח בחיפה, קמה מחאה גדולה בקרב המשרד הקבלני המקומי על כך שהנהלת העובדים מפירה את ההסכם וחודרת לתחומי העיר חיפה. הלל, באסטרטגיה מחושבת מראש נפגש עם אבא חושי, שהיה מזכיר המועצה המקומית. אבא חושי היה בזמנו עובד של חברת סולל בונה בירושלים, והלל סמך על כך כי הזיקה הנפשית למפעל לא דעכה בקרבו. והוא צדק. הלל חיבב את אבא חושי שלדעתו "ניחן בראייה חדה ובמעוף יוצר". הוא הרגיע את חששותיו של חושי והבטיח לו שמועצת הפועלים תמשיך לממן את הוצאות משרדו וכך הבטיח את תמיכתו. הודות לקשרים שנוצרו בין הלל לרוטנברג בתקופת נהריים אושרה זכותה של "הנהלת העבודות" לקבל את העבודה ולקבל ממנו אשראים על חשבון עבודה שטרם הושלמה.



הרחבת היקף העסקים אפשרה תחרות גם עם קבלנים פרטיים, יהודים וערבים, בהשגת עבודות מן המנדט הבריטי, וכך סללו את כביש רעננה-כפר סבא ואת כביש רעננה הרצלייה. גם הקמת מפעל המים של ירושלים הייתה עבודה עצומה (מבנים לארבע תחנות השאיבה, הרכבת המכונות, בניית מגורים לעובדים וסלילת כבישים פנימיים). למרות ש"הנהלת העבודות" לא הייתה רשומה כחברה ולא היה לה מעמד חוקי, הצליחו דויד הכהן ושמואל מרגולין לשכנע את הגנרל ווקופ לתת להם את העבודה. באותו זמן נקנה גם ציוד מכני רב . הוקמה חברת "אבן וסיד" אשר הייתה שותפות עם מוסלמי עשיר מחיפה בשם קראמן. שותפות שהחזיקה מעמד עד למלחמת העצמאות.

 
‬
‫רצה המקרה וראשי המשרד הקבלני בחיפה חששו להיות  אחראים להקמת שיכון פועלים בקריית חיים ולמרות שגם לאנשי "הנהלת העבודות" לא היה ברור אם יצאו נשכרים כן קבלו על עצמם בכל זאת את בניית השיכון. בחמש השנים למן חיסול "סולל בונה" ועד 1933 צברה ''הנהלת העבודות" רווח בסך 9000 לא"י ושלוש שנים לאחר מכן, הגיע הסכום ל--120 אלף לא"י (לירה משנת 1935 הייתה שווה לפחות כמו 50 לירות בשנת 1963.


‫1935-1938



בפברואר 1935 עלה על סדר היום הצורך להחליף  את "הנהלת העבודות" בחברת "סולל בונה" בע"מ, כחברת מניות השייכת לכלל ציבור חברי ההסתדרות באמצעות "חברת העובדים" בע"מ. דוד רמז דווקא הסתייג, להפתעת הלל, מן המהלך, ולקח להלל שנים רבות להבין את עמדתו שכן בהיותו עסוק לא שם לב שרמז ראה שחל קלקול מה במהות ההסתדרותית. "נגע העסקנות המקצועית החל לפשות אי-פה ואי-שם. החלוציות הצרופה של אנשי העלייה השנייה והשלישית נאלצה להלחם על נפשה לבל תידחק הצידה בידי שליחי ציבור מפוכחים, אשר חתרו אל מעלה גרם ההיררכיה..." כתב הלל.  אבל, ולמרות ההסתייגויות, היה זה רמז ששכנע  לאשר את הקמתה מחדש של סולל בונה כחברת מניות השייכת לכלל ציבור חברי ההסתדרות באמצעות "חברת העובדים".



הלל הבין שתיאוריות כלכליות ידועות מתאימות יותר לתנאים רגילים של עם היושב לבטח על אדמתו מדורות, אך אם מנסים להגשים תיאוריה כלכלית שאובה מן הספרות המדעית ללא בחינת התנאים הלאומיים, החברתיים, המדיניים והדמוגרפיים הייחודיים של המקום-היא מקבלת משמעות שלילית. בארץ אפשר היה לבסס משק לאומי בריא על ענף כמו ענף הבנייה למרות שאינו יצרני ואין בכוחו להחזיר את ההון המושקע ולשאת רווחים של ממש. הלל הבין את המשמעות הקיימת במפעל כזה. אין די בתנאי עבודה הוגנים, כיון שקבלנים פרטיים יכולים תמיד להציע שכר גבוה יותר ולכן, חשוב להבליט את סולל בונה כגוף מגשים חזון. התחילו להתאסף חלוצים שמצאו במפעל הקבלני דרך להגשים את עצמם . מי שנטש את החקלאות והגיע אל סולל בונה שוב לא חש בוגד בערכים שכן תנופת היצירה של המפעל הקבלני לא נפלה מהתנופה ההתיישבותית. הלל הקפיד על סדר ביחסים המקצועיים והאישיים. "אנחנו, חמשת חברי ההנהלה, לא נזקקנו לשום מאמץ כדי להפגין מה שמכנים היום "דוגמא אישית" פשטות ההליכות הייתה דרך חיינו."



ב-29 במאי, 1935 נרשמה "סולל בונה" כחוק. עשרת אלפים מניות ש-9988 מהן נמסרו לחברת העובדים ללא תשלום והן היוו את ההון הבסיסי. ההון שעמד לרשותם (120 אלף לא"י) הספיק בכדי לתת כיסוי מלא למניות אלה ואילו 12 מניות ניתנו לראשי ההסתדרות וחברי המנהלה הראשונה של סולל בונה כולל הלל, שראה בזה כבוד גדול.

הלל ריכז את  עניני המשרד הראשי בחיפה. וניהל את הישיבות כשדויד רמז נעדר, היה אחראי על סדר היום של הישיבות שנערכו מדי יום א' לפני הצהרים. הלל מציין בסיפוק, שלא פעם היו ויכוחים, צעקות, התפרצויות, אך בסופו של עניין, תמיד הייתה הסכמה פה אחד, ולא נותרו כל משקעים. ההנהלה וכל אחד מחבריה היו אחראים לכל החלטה שנתקבלה.
‬

‫העבודה נמשכה בתאוצה גוברת  והושלמו מאות יחידות דיור בקרית חיים למשתכני ארגון ב' ו-ג' בקריית חיים. אך כל פעילותו של הלל לא עזרה  לו כשבא גם הוא לקנות בית במסגרת שכונית זו שארגנה מועצת פועלי חיפה.  פעילי  מועצת הפועלים שטיפלו במשתכנים לא מיהרו להכניס אותו לרשימה ורמזו שהסיבה לכך הן דעותיה הפוליטיות של אשתו שהייתה קרובה למפלגה הקומוניסטית. הלל סבר כי הסיבה האמיתית הייתה נעוצה בעובדה שהיה עצמאי בדעותיו -כך או כך-הם לא יכלו למנוע ממנו מלהשתכן בקריית חיים, ושם באמת גר. העבודה נמשכה, וסולל בונה הוסיפה לבנות את קריית חיים עד לשנת 1940. בד בבד נמשכה הקמתה של תחנת הכוח בחוף שמן בחיפה ועבודות רבות בצפון. יהודי טבריה  הפקידו בידי סולל בונה את רב עבודות הבנייה שלהם, כמו: קיר מגן בצד הכנרת, חמי טבריה, מלון הרצלייה בצפת, בית קולנוע בהר כנען,מבנים בגדה הדרומית של החולה. ב-1935 גם מתחו את רשת החשמל הארצית מנהריים עד לתל אביב. גם כאן עזר פינחס רוטנברג. הם האריכו את כביש רעננה-כפר סבא ואת כביש רעננה הרצלייה וגם כביש המקשר בין את דרך חיפה-עכו עם בית החרושת "סיליקאט".

קצב הפעילות היה אינטנסיבי והמחזור הכספי הגיע לרבבות לא"י לחודש. כמובן שהמנגנון הניהולי גדל ולכן  נבנה בית משרדים לא גדול, אליו  נכנסו ב-1935 כמו כן הוקמה  המחלקה הטכנית שמנהלה הראשון היה דב ויז'נסקי. ‬

‫
"תנאי להצלחה היה איפה איחוד הכוחות" כתב הלל. ואכן, כיון שעל סולל בונה  המחודשת נותרו גם הגבלות ישנות ובניהן האיסור על "סולל בונה" לבנות בתחומי שלש הערים הגדולות, החל הלל לפעול לאיחוד המשרדים והסרת מגבלות אלה והצליח  לגייס אליו את אבא חושי ואח"כ את המשרד הקבלני, וכך עלה בידו להפוך את "סולל בונה" לחברה הקבלנית הגדולה ביותר בארץ ובמזרח הקרוב כולו.



כל עוד התנהלה עבודה כסדרה בנמלי חיפה ועכו לא היה צורך בנמל עברי. הודות לעליית יהודים בתקופת העלייה החמישית ולהון הפרטי והציבורי שזרם בעקבות העולים, התפתחו נמלי חיפה ועכו והדביקו את הצרכים. הערבים, שחששו מחדירת סבלים יהודים לנמלים, עשו מעשי שטות שבדיעבד זירזו את התהליך של הקמת נמל עברי.  מעשי האלימות נגד יהודי יפו  והאיום על אלה מהם שעבדו בתוך שטח הנמל, נתנה בידי הישוב את הסיבה שהיו זקוקים לה בכדי לבסס את תביעתם לנמל עברי. הממשלה המנדטורית ניסתה להתחמק אך בסופו של דבר נענתה לבקשה והוציאה רישיון לפריקת סחורות בתל אביב. סולל בונה קבלה עליה את בניית הנמל ויש המעריכים בנייה זו כגולת הכותרת של השיגי היישוב.

1936-1939

מבחינה מעשית תועלתו של הנמל העברי הייתה פחותה משציפו. עשר שנים מאוחר יותר, בזמן מלחמת העצמאות עד לכיבוש חיפה, הצדיק הנמל את התקוות שתלו בו. הוא היה בסיס מרכזי לצבא המתארגן רחוק מעינם של הבריטים. משהתרגשה ובאה תקופת "חומה ומגדל" קרה שלעיתים הוקמו 7 ישובים ביום אחד-"סולל בונה" נחלצה לעזרת המאמץ ההתיישבותי, קישרה את היישובים, סללה רשת סבוכה של כבישי ביטחון במקום הכבישים הרגילים שמוקשו על ידי הערבים. למרות כל התסבוכות שבהרכבת הגדר נשאר בקופת הארגון רווח נקי בקופה של שישים אלף לא"י.



הלל היה שקוע רובו ככולו בעבודה ולא נתן את ליבו לגינוני לבוש, אך משפגש מהנדס אנגלי בשם בראון, סירב הנ"ל ללחוץ את ידו "אין אני סובל אנשים הבאים אלי בלבוש כזה" אמר. הלל יצא מחדרו בבושת פנים. לימים הצליח פנחס רוטנברג להשכיח ממנו את העלבון ואף ארגן פגישות נוספות אליהן בא הילל כשהוא לבוש בחליפה ועניבה וחש עצמו "כאחד המובל לתלייה". חיוכו של רוטנברג מעבר לכתפו של המהנדס בראון החזיר לו את בטחונו.‬

‫1938 - 1952

באותה שנה (1938), אחרי שהמשרד הקבלני שליד ירושלים הגיע כמעט לידי פשיטת רגל, התמזג עם סולל בונה, וזו לקחה אחריות לחובותיו. דויד רמז, נחלץ לעזרתם למרות התנגדותו של הלל. כך השתחררה סולל בונה מכל המגבלות שהוטלו עליה ויכלה לבנות בארץ כולה. רק בתל אביב נותר משרד קבלני פעיל. לאחר כל המיזוגים גדל הונה של החברה, וכבעבר הופקדו כל מניותיה בידי חברת העובדים, פרט לשתים עשרה המניות הבודדות שנשארו בידי חברי ההנהלה וראשי ההסתדרות.

הלל חזה לטווח רחוק. כששם לב שמנהלו של ענף האבן מהסס להתרחב, החליט לנקוט יוזמה משלו. השותף הערבי מחיפה, קרמאן, נמלט ללבנון עם פרוץ מאורעות 1936 מפחד המופתי, אך השותפות עצמה לא פורקה ומניותיו הופקדו בידי בנימין קב ונקי כנאמן.  הלל שרצה להגדיל את חלקה של סולל בונה באגף האבן, רכש מחצבה מאמריקאי שנקלע לחובות, וכך ירד חלקו של השותף קראמן בשותפות מ-25% ל-7%. תוך זמן קצר נכבשה תעשיית האבן על ידי חברת הבת של סולל בונה וזו הפכה להיות ספקית האבן הראשית של הממשלה.



הלל המשיך בהשקעותיו. הוא רכש את קואופרטיב "חרות" תוך הבטחת זכויות מלאות לחברי הקואופרטיב ואת חברת "בוני חיפה". הלל נקט בחוכמה נוכח הפסדים. במשקים של ההתיישבות העובדת נתקלה "סולל בונה" בקשיים, כתוצאה מכך שעינם הייתה צרה ברווחים שסולל בונה הרוויחה מעבודות שבצעה במשקים, כספים שלעניות דעתם, היו אמורים לשמש לצרכי ההתיישבות. לא היה ממש בטענה זו, שכן למעשה הפסידה סולל בונה בעבודות שבצעה במשקים קרוב ל-15 אלף לא"י. אך גם את ההפסד זה הצליח הלל לכסות. ‬

‫
חברת-הבת "כור", שפעל לייסודה ב-1944, רכשה את בית-החרושת "פניציה" (לזכוכית) שעמד לעבור לבעלי-הון לא-יהודים במצרים ואת בית-החרושת "וולקן" (לתעשיות מתכת), "חמת" ו"חב"ק" (לייצור חמרי בנייה). כן פעל הלל, לרכישת בית-החרושת למלט "נשר", בשותפות עם "החברה המרכזית" של בעלי-הון פרטיים. נתן ממרצו לייסוד חברת הספנות הלאומית "צים" (1945), היה חבר מועצת המנהלים של "צים", וכל אותה עת,  עמד גם בראש הנהלת "סולל בונה". הלל גם הציע ודרש למזג ב"סולל בונה" את חברת "נחשון" לעידוד הימאות (נוסדה ב-1935), כדי להרחיב את הפעולה הימית ( פעולות "נחשון" צומצמו לדיג ימי בלבד, וגם זה לא הגיע לממדים הרצויים). הצעתו של הלל לא התקבלה והספנות הלאומית נאלצה להמתין  עד לייסודה של "צים".



כבר בראשית  מלחמת העצמאות, הפעילה "סולל בונה" את מיטב כושרה הטכני ומלאי החמרים וכוח-האדם שהיו ברשותה לשרות המולדת בבנייה, בסלילה, בייצור שריון וכלי-לחימה, וכן בעמידה איתנה מול האויב האנגלי והערבי בנמל חיפה, באמצעות הכנסת כלים וחמרים עבור ההגנה בתחבולות שונות.

זמן-מה לפני הכרזת המדינה הוזמן הלל אל דוד בן גוריון , אשר הציע לו לרכז את הייצור התעשייתי הקשור במאמץ המלחמה. הלל הבטיח כמובן את מלוא עזרתו אך הוסיף, שברצונו לבצע עבודה זו באמצעות "סולל בונה". בן גוריון סירב  ולכן סייע לו הלל כמיטב יכולתו ובמקביל המשיך במפעל חייו אותו התחיל 28 שנים קודם לכן.‬

‫השתלבות סולל בונה במסגרות הארגוניות המתפתחות של המדינה הייתה בעיני הלל תהליך התפתחות טבעי, אך הבין שהשתלבות זו תיתפס באופן שלילי בעיני העסקנות ההסתדרותית אשר תיאבק בקנאות לבל יישמט מידה השלטון על מקור הכוח. כותב הלל: "אינני מהנוהגים לגנות כל שימוש בכח. לדעתי, צבירת כח יש בה תועלת אם יודעים לנצלה ליצירה לטובת הכלל. אך כשמשמש כוח את המחזיקים בו להאדרת עצמם, הוא נעשה לגורם שלילי."



זמן-מה אחרי שיחתו עם דוד בן-גוריון הציע הלל לדוד רמז, שנועד להיות שר התחבורה, את עזרת "סולל בונה" לממשלה בשלשה עניינים: (א) תפעול שרותי הרכבות (ב) אחזקת בתי-המלאכה של הרכבת (ג) תפעול נמלי חיפה, יפו ותל-אביב. לפי הצעה זו היה צריך לייסד שלש חברות משותפות עם הממשלה, שניהולן יהיה בידי "סולל בונה" אך לממשלה תישמר זכות ההכרעה בכוח רוב המניות שיהיה לה בהן. למרות תמיכתם של רמז וגולדה מאיר בהצעתו, ניראה היה שהואיל וסמכויותיהם של עסקנים שעלו לעמדות שלטוניות עלולות היו להצטמצם, התכנית הוכשלה.



גורל דומה היה אחר כך  להצעתו להפעלת נמל חיפה באמצעות חברה כזו, וגם להצעתו להקמת חברה משותפת למשרד העבודה ול"סולל בונה" למטרות בנייה ועבודות ציבוריות, בצמרת שרי הממשלה, הושגה הסכמה עקרונית לכך.  גורל דומה היה גם להצעה רחבת מעוף בשנת 1952, לפיה תשמש "סולל בונה" זרוע מבצעת של מדינת ישראל בתחומים אלה: בניה ועבודות ציבוריות, תעשיות יסוד ופיתוח אוצרות טבע, גיוס כספים ממקורות חוץ להשקעה בפעילות הבנייה, התיעוש והפיתוח והקניית מקצועות חיוניים להמוני עולים.



להלל  הייתה אוזן קשבת אצל בן גוריון. הוא  הכין עבורו תזכיר עב כרס,וזכה להיווכח בכך  שבן גוריון עצמו הורה לכל משרד ממשלתי לאמץ את הצעותיו. הוא היה נרגש מאד והרגיש שהנה סוף כל סוף נתגשמו כל תקוותיו. "זה לא סתם דיבורים. זה ייעשה." הבטיח בן גוריון. חלפו ימים, שבועות, חדשים, שנים. החלטתם של שרי מפא"י לא הוצאה אל הפועל. מדוע? איש לא טרח להסביר.‬

‫חברת השילומים‬

‫באותה עת רגשו הרוחות בארץ, וגאו גלי המחאה בעניין קבלת השילומים מגרמניה. כותב הלל: "מפלגות השמאל נהגו במידה רבה של דו-פרצופיות....הימין לא נהג ביתר הגינות....היה שילוב של כנות וצביעות, תום לב ואנוכיות". הלל ביקש לעזור בנושא זה. הוא חש שניתן לקשור בין קבלת השילומים מגרמניה לבין סיפוק צרכי התעשייה הכבדה בארץ. לוי אשכול וספיר תמכו ברעיון זה. "אני מציע לך להתמסר לעניין השילומים" אמר לו אשכול, כשבא לבקרו בעוד הלל מחלים מאירוע לב (השלישי במספר). ‬

‫להצעתם של לוי אשכול וספיר להירתם לסיוע בנושא השילומים, הסכים הלל בתנאי שהשילומים יושקעו בפיתוח. עוד רצה הלל, שכספי השילומים יופקדו בחברה ממשלתית לפיתוח המנותקת ממשרד האוצר, אשכול וספיר סירבו, ובסופו של דבר הוקם למטרה זו מינהל לפיתוח ליד משרד האוצר, במקום חברה ממשלתית המנותקת ממשרד האוצר. בשיחה בין הלל ללוי אשכול אמר אשכול בחיוך: "מה אעשה איתך דן? אתה רוצה שאתן לך את כל המדינה?" הלל אמנם ויתר אך הצטער על כך תמיד.



בפעילותו בעניין השילומים חש פעמים רבות כמי שנאלץ למחול על כבודו בבואו למשרדי הממשלה השונים.  פעילות זו חייבה תקציב שלא ניתן בקלות. הלל הבליג ביודעו כי האווירה תשתנה כשיתחילו להגיע סחורות גרמניות כחלק מהשילומים ואילו עד אז החליט לדאוג לתקציב הדרוש בדרך אחרת. הוא הצליח לגרום לכך שבהסכמת הנהלת סולל בונה תשולמנה משכורותיהם של הלל ושל אנשי צוותו מקופת סולל בונה. כסף זה הוחזר לסולל בונה כעבור זמן כאשר סחורות השילומים זרמו ארצה. ‬

‫חתימת ההסכם עם הגרמנים היה תהליך מורכב שבמהלכו נאלץ הלל לקחת על עצמו לרכז את כל תכניות הפיתוח הארציות, שכן הגרמנים התעקשו לתלות את השילומים בשיקום  משקם ההרוס, וכפו על מדינת ישראל להכין תכניות פיתוח הכוללות את  המטרות שאותן ישרתו השילומים למרות שלאף משרד בארץ לא היו תכניות פיתוח מוכנות.  במובן האמור לעיל ההסכם נחתם. יחד עם זאת, רבים לא האמינו שאכן  ימומש.  לכן, החליט הלל לרקום  תכנית לפיתוח הארץ שתהיה מבוססת ברובה הגדול על ניצול כספי השילומים. הצעתו כללה תכנית פיתוח כללית לארבע שנים. הוא  הצליח להתגבר על התנגדות פוליטית חזקה לחלקים נרחבים מתכניתו והרגיש מבודד נוכח  גלי הביקורת שניתכו עליו מכל עבר וכתב: " האמנתי בכל לבי כי הצדק עמי". המתח הנפשי בו היה שרוי נתן את אותותיו ובאחת  מפגישותיו עם עיתונאים מאד התרגז. הצעתו אושרה בסופו של דבר על ידי הממשלה מה שהווה עבורו ניצחון, וחלקים בהצעתו שלא אושרו באותה עת, אושרו מאוחר יותר. ‬
‫חוזקו של הלל גם עמד לו מול אלה שפקפקו בכך שהגרמנים יעמדו בדיבורם וישלמו לאורך שנים רבות והיו מוכנים להפחית את הסכום משמעותית ולו בלבד שיקבלו כסף מיד. הוא הצליח לשכנעם שמדינת ישראל מכירה היטב את צרכיה, וההצעה המקורית נשארה בעינה. גם השלטונות הגרמניים, שבחלקם פקפקו ביכולת המדינה החדשה לנצל את כספי השילומים, שינו את יחסם משנוכחו לדעת כי החלו קשרי מסחר עם כמה ממפעליהם החשובים ביותר. ‬

‫למרות זאת היו ניסיונות לטרפד את ההסכם, בעיקר בקרב חוגי הימין, אך ניסיונות אלו לא הצליחו. תוך כדי פעילותו האינטנסיבית של הלל בנושא השילומים הוא מינף את סולל בונה להישגים אדירים בכל ענפי היצירה.  מספר מפעלי התעשייה עלה בין השנים 1958-1949 מ-11 ל-31, מיזמי הבנייה גדלו, נוצרו  קשרים שסייעו לקבלת עבודות בקפריסין, טורקיה, גאנה ובורמה, ומההכנסות מהעבודות והשירותים שביצעה החברה התפרנסו למעלה מ-150 אלף נפש מתושבי הארץ.‬

‫לוי אשכול ופנחס ספיר סברו שיש ניגוד אינטרסים בין היותו של  הלל מנהל ראשי בסולל בונה לבין היותו מנהל חברת השילומים. כתוצאה מכך סבלה סולל בונה מיחס שלילי ונראה היה שפנחס ספיר עושה הכול בכדי להצר את צעדיה כך למשל למרות  שלסולל בונה היה מפעל צינורות בארץ  הזמין ספיר משלוח של צינורות יקרים מכספי השילומים. הזמנה זו שיתקה את מפעל הצינורות של סולל בונה כמעט לשנתיים.. באותו אופן,  הזמין ספיר אלפי מוטות ברזל עגול למרות שמפעלי סולל בונה ייצרו סחורה כזאת בארץ, והברזל הגרמני שהזמינו סתם את השוק המקומי כליל.‬

‫התפטרותו של הלל מחברת השילומים וחזרתו לסולל בונה‬

‫לאחר שהצרו את צעדיו יותר ויותר, הבין הלל בסופו של דבר, בסוף שנת 1954, כי עליו לבחור בין היותו מנהל חברת השילומים לבין היותו מנהל סולל בונה, למרות שבלבו פנימה חש כי לא הייתה סתירה בין התפקידים. באופן בלתי מתקבל על הדעת, כל ניסיונותיו בסמוך להתפטרותו בשנת 1955, להגיש לממשלה דו"ח ענייני ומסודר על אופן ניצול כספי השילומים, עלו בתוהו.  היחידי שכרה לו אוזן קשבת, היה דוד בן גוריון. תגובתו הספונטאנית של בן גוריון, מששמע על כך שהלל אולץ להתפטר, הייתה:" מה! השתגעו?! וכי יש להם אדם אחר בשביל השילומים?!"‬

‫עם שובו לסולל בונה, התרחבו גם תפקידיו: חבר הועד הפועל של ההסתדרות והמועצה הכלכלית שליד משרד ראש הממשלה, מנהל בחברות "כור", "וולקן", "פניציה", "נשר", "אליאנס'', "מחפשי נפט בישראל" "שרותי נמל מאוחדים", "יובל גד" ועוד.‬

‫
הלל התמודד עם קשיים רבים, ובעיקר עם העובדה שמנהיגי אותה תקופה, ובראשם ספיר ולבון, שמו להם למטרה לבטל את השפעתה של ההסתדרות על המשק. הלל הצטער על כך, כי ידע שמזה חמישים שנה דווקא ההתיישבות העובדת, היא זו שתרמה לשינוי ההווי הגלותי בן דורות רבים, ולא היה זה דבר של מה בכך. בנוסף, חש הלל שאשכול וספיר לא האמינו במשק ציבורי. גם ניסיונותיו לקדם עתודה צעירה יותר  להנהלת סולל בונה, עלו בתוהו, ובסופו של דבר, חברי ההנהלה החדשה נמנו עם  וותיקי ההסתדרות, חלקם ללא כל ניסיון קודם בתחום. ‬

‫סולל בונה הייתה חלוצה בתחום חיפושי הנפט בארץ. גם שם ניסה ספיר לבצע מהלכים משלו אך הלל הבהיר  לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי ידליף את אופן התנהלותו לציבור, אם לא יעמוד במחויבותו לחוזה הראשוני שנערך עם סולל בונה. "לשון זו הבין פנחס ספיר יפה" כתב הלל. לימים, משפרץ הנפט בחלץ, הרקיעו מניות הנפט שחקים. הלל, יכול היה להפר את ההסכמים בע"פ שסוכמו עם ספיר, בעניין לפידות (חברת הבת של מקורות שספיר היה אמור לדאוג שתשקיע 20% מתקציב קידוחי הנפט ), שכן, כספה של זו, עדין לא הועבר  בפועל, לפני שנמצא הנפט בחלץ, אך לא עשה כן, וכיבד את כל ההסכמים. "איני בטוח שבסתר ליבו לא לעג לי על שעמדתי בדיבורי" כתב הלל.‬

‫למרות כל מאמציו, משקולים שלא היו ברורים להלל, סולקה סולל בונה מחיפושי הנפט. כשעמדה על הפרק רכישה של מתקני הדלק של חברת "של" בארץ, פעל הלל בנחישות וללא לאות, לגרום לכך שהרכישה תיעשה על ידי "סולל בונה" על מנת להשתית את ענף הדלק על ידיים ישראליות. אך אשכול התנגד לכך בתוקף, ובסופו של דבר, יהודי בריטי, תושב אנגליה בשם יצחק וולפסון הוא זה שרכש את "של" בישראל, ביוזמת הממשלה ובתמיכתה. ‬

‫פיצול סולל בונה‬

‫בראשית 1957 קבל הלל, תוך כדי בקורו אצל אשכול,  התקף לב נוסף,הרביעי במספר. העדרו הותיר חלל, שהמריץ את הנהלת סולל בונה לחזור ולבדוק את המערך המנהלי של החברה ולנסות לשפרו ולייעלו. ממטת חוליו לא ידע הלל את הפרטים, אך הבין שהוחלט לפצל את סולל בונה לשלש חטיבות עצמאיות: (א) לעבודות בנין, (ב) לתעשייה ונמלים, (ג) למפעלי חוץ (בארצות אחרות). במועצה הכלכלית של מפא"י, בה נדונה ההצעה בשלבים המכריעים, סיפקו שר האוצר לוי אשכול והמזכיר הכללי של ההסתדרות פנחס לבון את הנימוקים המעשיים והמוסריים לכך.‬

‫באותה מועצה  כללית של מפא"י נטל הלל את רשות הדיבור למשך שלש וחצי שעות ‬
‫"הלל, אני מציע שתנוח מעט. ובינתיים ידבר חבר אחר. אני מרגיש בקולך שנחלשת." אמר גיורא יוספטל, מזכיר הוועידה. "אכן", הודה הלל,  שהיה חלש ועייף,. ימים אחדים לאחר אותה ועידה שוב חש ברע והגיע לבי"ח בילינסון עם התקפת לב חמישית. ‬

‫למרות פניית חברי הנהלת סולל בונה לוועד הפועל של ההסתדרות, שאלה יתנו להם להגיש הצעות משלהם, ולמרות בקשתו של הלל לדחות את הדיון עד להחלמתו, התכנס הוועד הפועל ב-14 באפריל 1958 והחליט לקבל את הצעתו של לבון לפיצול סולל בונה. כתב הלל: "חשתי נפגע עד עמקי נשמתי". הלל טס לשוויץ לנוח בהצעת רופאיו, ומשהודיעוהו שנבחר להיות חבר הנהלה מרכזי של "סולל בונה", ולתפקיד יו"ר כור,-דחה את שתי ההצעות כי ראה בהם תפקידים של מראית עין. משבא להסדיר את הפיצויים המגיעים לו, הוצע לו לקבל הטבות בצורת  משכורת חודשית, רכב ומזכירה לשארית ימי חייו (על מנת  שלא יהיה עצמאי בשטח...), הלל סירב. לימים כתב: "ב-1927 הרשיעה ההסתדרות את סולל  בונה כיון שפירשה את הפסדיה ככישלון דרכה. ב-1958 הרשיעוה בגלל הצלחתה המשקית הגדולה."‬

‫בסוף 1962 נתמנה למנהל כללי של החברה לפיתוח המדע מטעם משרד הביטחון.‬

כשקיבל את הפיצויים, וכאדם חפשי, מצא אפיק לכוחו היוצר במשק הפרטי, בייזום ובניצוח על מלאכת הבנייה הכבירה של מגדל שלום על אדמת הגימנסיה הרצלייה הישנה בתל-אביב. הבנייה נסתיימה ב-1965 .‬

‫אפילוג‬

‫הלל והחלוציות, הארץ וצרכיה, השלימו זה את זה. הוא ראה בתנאים הבלתי אפשריים קרקע אידיאלית ליצירה. השממה -זעקה שיפריחו אותה ובאנשים - נפש השואפת לקוממיות לאומית אחרי דורות של דיכוי, האמצעים שהצליח להשיג בעזרת היכולת שלו לסחוף אחרים לתוך חזונו- כל אלה נקרו יחד ליצירת הזדמנות הסטורית שחוללה את נס ההגשמה. כל זה קרה מתוך אמונה והתגייסות חפשית וללא כח שלטון מדיני. משקמה המדינה, הבין הלל כי הכוח המגשים הזה טיבעי שיעמוד לרשות המדינה. למרות שקנה המידה של עבודתו הלך וגדל, שמר על צביונו המיוחד של מפעלו: "העובד אצלנו רואה את עצמו כשותף, ולא רק העובדים אלא חלק ניכר מהפועלים" כתב.‬

‫את סולל בונה תיאר כבית, בית ספר, מסגרת חברתית, מעין תנועה. כקבוץ גדול של אנשים עם רוח יצירה וערבות הדדית ודאג שתינתן  לכל אחד האפשרות להכשל ולהצליח. מה שלא צלח חזר ונוסה פעם פעמיים ושלוש-גישתו זו  יצרה  אווירה מיוחדת בין העובדים.‬

‫דאגתו של הלל לכלל, וחוסר השלמתו  עם החלשת המשק הציבורי ושבירת כליו, הייתה אישית, והוא לא הסתיר, שראה בכך מעשים שנגדו באופן משווע את טובת המדינה. הוא עצמו אמר שהתפתחות המשק אז נשענה על: "מצווה גוררת מצווה" ועל עוד כלל עתיק אחד- "מצווה שבאה לידיך אל תחמיצנה, כי מחר איננה." לכן, הקדים לפעמים את המאוחר למוקדם. "משום שהייתה הזדמנות ולא משום שזה היה מקרה."‬

‫דרך מפעל חייו הוא חינך את אנשיו לחלוציות, להעזה, למסירות ולנקיון כפיים מופתי. "נהגנו לעקור מתוכנו ללא רחמים כל גלוי של תורפה מוסרית. כינו אותנו מפלגת סולל בונה וסבורני" כתב, " כי מבחינת ההומוגניות החברתית קלע אותו התואר למטרה."‬

‫הלל נפטר באוקטובר שנת 1969.‬

‫בנותיו (מאשתו חיה בת שניאור זוסיה אליס) : ‬
‫טובה אשת גדעון זיו ‬
‫אילה אשת תיאודור כספי.‬

‫נכדיו:
 
ירון כהן בנה של אילה כספי
 

דני זיו בנה של טובה זיו 
 

‬‏‫עמליה זיו בתה של טובה זיו ‬


‫

* הגישה הקונסטרוקטיבית- תפיסה ממדעי החברה השואלת: "אולי יש מציאות שבונים כל פעם מחדש?"- אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית וסובייקטיבית. המציאות תלויה בקבוצה.‬